וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

בבוקר של השבעה באוקטובר 2023, העולם השתנה בפתאומיות, באלימות, ולתמיד. לא יצאתי באותו יום לתעד מלחמה. התעוררתי לצלילי אזעקות ולכאוס. כמו רבים אחרים לא בטוח אם מה שאני שומע אמיתי אך התמונות הגיעו מהר. לא רק דרך עדשת המצלמה אלא דרך העיניים ההמומות של האנשים סביבי. ניצולים, חיילים, הורים, ילדים כל אחד מהם נשא סיפור שדרש שייראו אותו.

הספר הזה אינו תיעוד. הוא עדות חיה.

כל צילום שתראו בדפים הבאים נלקח בעקבות הטבח שביצע חמאס בקיבוצים ובישובים שהפכו לעפר, באתר פסטיבל הנובה שהפך לשדה קטל, בכבישים שעד לא מזמן היו שגרתיים והפכו לעדות אילמת. פסעתי בין ההריסות בידיים רועדות ובלב כבד. כצלם, התפקיד שלי הוא להסתכל גם כשזה כואב, במיוחד כשזה כואב.

התמונות קשות, חלקן בלתי נתפסות אך כולן אמיתיות ומכילות את הכאב הגדול.

אני לא מציג אותן כיצירות אמנות, אלא כראיה. ראיה לאנושיות שהתנפצה, לחיים שנגדעו ונחרבו, לאומה שנפצעה אך לא נשברה. ראיה לעמידה איתנה, לקהילות שהחלו כמעט מיד באינסטינקט הישרדותי לאסוף את השברים ולסרב להיות מוגדרות רק על ידי האסון.

אני לא מנסה להקל, לא לטשטש ולא לייפות. ראיתי משפחות מפורקות אך ראיתי גם עוצמה, אומץ יוצא דופן, כבוד, ואהבה ברגעים הבלתי נתפסים ביותר.

בכל תמונה ותמונה יש אמת, וכל אחת מהן היא גם תפילה שהסיפורים לא יישכחו.

שלומי אמסלם · אוקטובר 2025